מאירי על פסחים פ׳

1 ממה שכתבנו למדת שמנין רוב זה אינו למנין שבטים אלא למנין גלגלות ואפילו היו רוב בני אדם במיעוט שבטים הכל נגרר אחר מנין בני אדם ולא אחר מנין שבטים ואין צריך לומר שאין הלכה כדברי האומר שאפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים הללו עושין לעצמם והללו עושים לעצמם ולא כדברי האומר שאפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו כלם בטומאה:

2 כבר ביארנו שאין טמא נדחה לפסח שני אלא טמא שטעון מנין ולא הושלם מנינו שאינו יכול לאכלו בלילה כגון טמא מת וזב ומצורע ונדה ובועלה ויולדת אבל טמא בטומאת שרץ ונבלה שאין בהם אלא טומאת ערב שוחטין עליהם אחר טבילה ולערב כשיעריב שמשו יאכל וכן הדין בטמאים הצריכים מנין שחל שביעי שלהם בארבעה עשר או מחוסרי כפרה שחל שמיני שלהם ערב הפסח חוץ מטמא מת שנטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה שאפילו חל שביעי שלו בערב הפסח והזה וטבל אין שוחטין עליו שמא יפשע ולא יטבול:

3 מעתה כל שמחצה טהורים ומחצה טמאים שפרשנו שהללו עושין לעצמן והללו לעצמן אין מטמאין אחד מהם כדי להיותו מכריע את כלם לטומאה שלא ליחלק שאם תאמר שיטמאוהו בשרץ הרי שוחטין עליו וא"ת שיטמאוהו במת נמצאת מבטלו מחגיגתו של מחר שאין חגיגה דוחה טומאה ואין לומר שיעשנה בשביעי שאע"פ שיש לו תשלומין כל שבעה כלם תשלומי ראשון הם וכל שנפטר הימנה בראשון אינו משלמה אחר היום וא"ת שנשתדל עם אחד מן הטהורים לילך לו בדרך רחוקה על זו אמרו מאן ציית לך דעקר משכניה וסיכיה ורהיט כלומר היאך הוא שומע לעקור אהלו ויתדות משכנותיו לרוץ פתאום ולילך לו ואע"פ שכל שהוא חוץ לאסקופת עזרה דרך רחוקה קרינא ביה לענין ביאור מיהא אפשר דעולא לטעמיה שאמר איזהו דרך רחוקה כל שאין יכול להיות שם בשעת שחיטה כגון מן המודיעים ולחוץ שיש שם ט"ו מילין כמו שיתבאר בפרק טמא ולענין פסח מיהא אפשר שכל שראוי לעשות פסח אינו שומע לדחות עצמו ממנו:

4 כבר ביארנו שאין הטומאה נדחית להתיר עשיית הפסח בטומאה לצבור אף למיעוט הטהורים שבהם אלא בטומאת מת אבל שאר טומאות אינן נדחות מפני הפסח ונמצא שאם היו כל הצבור זבים ומצורעים ובועלי נדות אין עושין פסח כלל לא בראשון שאין טומאה זו דחויה ולא בשני שאין צבור נדחה היו רובם זבים ומיעוטם טהורים הטהורים מיהא עושין לעצמן והצבור אין עושין לא ראשון ולא שני לא ראשון שהרי יחידים שנטמאו הם ולא שני שאין יחיד נדחה לפסח שני אלא בזמן שהצבור עושין את הראשון היו רובן טמאי מת ומיעוטן זבים רוב צבור עושין את הראשון שהרי טומאת מת היא ונדחית ומיעוט זבים אין עושין לא את הראשון ולא את השני לא את הראשון שטומאת זיבה אינה דחויה אף ליחיד בהבלעת הצבור שכלו טמא ולא את השני שאין פסח שני בא אלא בזמן שהראשון נעשה בטהרה:

5 היו שלישיתן זבים ושלישיתן טמאי מת ושלישיתם טהורים הרי הטהורים עושים את הראשון לעצמם והזבים שהם מיעוט נדחין לפסח שני וטמאי מת אין עושין לא ראשון ולא שני לא ראשון שהרי מיעוט הם בהיקש לטהורים וזבים ולא שני שהרי הזבים עושים את השני ואם הם עושים את השני נמצא רוב צבור עושין את השני ואין צבור נדחה לפסח שני ויש מפרשים שאף הזבים אין עושין את השני כטעם טמאי מת אלא שבטמאי מתים הוצרך לפרש הטעם מפני מה אינו עושה את הראשון אבל בזבים אינו צריך ולא יראה כן:

6 המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה נטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה אמר הר"ם ואח"כ נודע שהוא טמא ר"ל הדם שנטמא ועוד יתבאר זה בסוף עדיות כי דם הקדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כולו הנמצא בטומאת הדם הוא משנה ראשונה וטומאת הגוף שנטמא הכהן המקריב אותו וטומאת התהום היא טומאת מת נסתר ולא נודע לעולם כאלו היה בתהום ולפיכך הציץ מרצה לפי שאי אפשר בה ידיעה לעולם כי אין בעולם אדם שידע כי באותו מקום מת או קבר ונקוה שידענו וידע שנטמא ויטהר א"כ כל קרבן שיקריב והוא טמא בקבר התהום כשר והציץ מרצה עליו והיות הציץ כפרה על הפסול הנולד ההווה בקדשים הוא לשון התורה אמר ית' והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים ואמר בברייתא בטומאת התהום אי זו היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם הכיר בה אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום ואני עשיתי לך דמיון בקבר התהום לפי שהעקר אצלנו לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד:

7 אמר המאירי הפסח שנזרק דמו כלומר בחזקת טהרה ואח"כ נודע לו שהוא טמא ר"ל שבשר הפסח היה טמא כגון שנטמא אחר שנשחט הן שנטמא בשוגג הן שטמאו הוא במזיד הואיל ומ"מ נזרק הדם בשגגת טהרה הורצה הואיל ולא בזדון טומאה זרק וזהו שאמרו בגמ' טומאתו בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה שהציץ מרצה על טומאת הבשר או האימורין הקריבה בשוגג בחזקת טהרה אע"פ שנטמא הכל ר"ל בשר ואימורין ואינו צריך להביא אחר אלא שמ"מ אינו נאכל שלא אמרו נאכל בטומאה אלא בצבור נטמא הגוף כלומר והיה ראוי לידחות לפסח שני אלא שלא ידע בטומאתו ונמנה על הפסח ונזרק דמו בחזקת שהוא טהור ונודע לו אחר זריקה שטמא היה לא הורצה וצריך לעשות פסח שני שאין הציץ מרצה על טומאה הידועה אלא בקבר התהום כמו שיתבאר בסמוך ומה שביארנו למעלה שאם נטמאו בעלים לאחר שחיטה יזרק הדם ההוא בצבור:

8 שהנזיר ועושה פסח הציץ מרצה בהם על טומאת הדם פי' וכל שכן על טומאת הבשר והאימורין ומ"מ זו שאמרו טומאת הדם הוא לדעת משנה ראשונה שהיו אומרין שדם קדשים היה מקבל טומאה אבל לענין פסק הלכה כמשנה אחרונה שאין דם קדשים מקבל טומאה כלל ואתה צריך לומר בה שהציץ מרצה על טומאת הבשר והאימורין ולא על טומאת הגוף אלא בפסח נדחה לפסח שני ובנזיר סותר מנינו על הדרך שהתבאר במקומו ומ"מ אם נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה אפילו על טומאת הגוף הואיל ובשוגג היה:

9 וטומאת התהום פירשו ענינה בגמ' שלא ידע בה שום אדם בעולם אלא שהיתה טומאה נעלמת מן הכל כאלו היתה בתהום כגון שנפל כותל בלילה ואירע שהיה אדם תחתיה ומת שם ולא נודע לשום אדם בעולם וערב הפסח נתגלה התל ונמצא שם ונודע שאותו נזיר או עושה פסח עבר שם אבל כל שהטומאה נודעת אפילו לאחד שבסוף העולם אינה קרויה קבר התהום והוא הדין שבשאר זבחים ציץ מרצה על טומאת בשר ואימורין ומשום טומאת התהום הוא שתופשה בנזיר ועושה פסח שלא נאמרה טומאת התהום אלא באלו ואף באלו דוקא שנודע לו אחר שהביא קרבנותיו:

10 זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

11 כשם שביארנו שטומאת התהום הותרה בנזיר ועושה פסח כך הענין בכהן המקריב את קרבנותיהם שאם הקריב ואח"כ נודע שהוא טמא בטומאת התהום הורצה שהציץ מרצה טומאת התהום בנזירות ובפסח בכהן כבבעלים שבזבחים אלו ר"ל פסח ונזירות הותרה בין בבעלים בין בכהן הא אם נודע שנטמא בטומאה ידועה פסול ואף טומאת התהום לא הותרה בו אלא בטומאת מת אבל טומאת זיבה או טומאת שרץ ונבלה לא הותרה בכהן ואי אתה צריך לדון טמאות אלו אלא לענין זה בבעלים שאם שאם לענין פסח הרי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואם בנזיר הרי אין סתירה במנינו אלא על ידי טומאת מת ואם בזיבה אף היא טומאת התהום שבבעלים הותרה בו:

12 לפי דרכך למדת שכל שטומאתו נעלמת מכל אדם נקרא טומאת התהום וזהו שראוי לומר טומאת התהום בזיבה שצריך למנות שבעה ואם היה בשביעי שלו הואיל וראוי לאכול לערב כגון שראה שתי ראיות שהוא זב לספירה שבעה ולא לקרבן ונמצא שאינו מחוסר כפורים שוחטין וזורקין עליו ואם שחטו וזרקו עליו ואח"כ ראה וסתר הציץ מרצה אלא שאינו אוכל ופטור מפסח שני וזו היא טומאת התהום שבו שהרי בשעת זריקה לא נודעה טומאה זו לשום אדם וכן הדין בשומרת יום כנגד יום שטבלה ביום השמור ששוחטין וזורקין עליה על סמך שלא תראה ותאכל לערב ואם ראתה אחר זריקת הדם פטורה מפסח שני שהציץ מרצה אלא שאינה אוכלת אבל זב בעל שלש ראיות ונדה וזבה הואיל וטעונין קרבן אין שוחטין עליהם בשביעי שלהם שהרי מחוסרי כפרה הם וצריכין להביאה בשמיני: